<h1>ספר החינוך מצוה תקע"ו</h1>
<h2>דף פז.</h2>
שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבוד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגידולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר [דברים כ"ג] כי תבוא בכרם רעך וגומר, ובא עליו הפירוש [ב"מ פ"ז ע"ב] שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אונקלוס ארי תתגר, וכן כתוב [שם] כמו כן כי תבוא בקמת רעך וגומר, ופירשו זכרונם לברכה בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועל [שם] שמשני אלה הכתובים למדנו שהאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה, וביארו שם שלא יספיק לנו ללמוד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר. משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב ומתוך כך תחול ברכת יי' עליהם, ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו שיש הודאה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים והטובות בטובים מין במינו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר, שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמור עבודתו ומשיגמור עבודתו אסור לו לאכול, והעושה במחובר כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל, זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו מפני השב אבידה לבעלים, כלומר כדי שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן, והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגומר, כמו שנכתוב בסדר זה בלאוין [מצוה תקע"ז] בעזרת השם, וכן מה שאמרו בענין זה [ב"מ פ"ט ע"א] שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל מפני שאינן גדולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומים אף על פי שתולש קטנים מבין גדולים אינו אוכל מפני שאין זה גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר לקרקע שאין אוכלין כלל. ומה שאמרו [שם] שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה, הקוצר והדש והזורה והבורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו הרי הן אוכלין מן התורה, ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא הותרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה, ובעושה מעשה אין חילוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה, היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים, כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר ואכלת לא מציצה, ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שבעך אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר בטל עשה זה.
